נדיבות קודמת לשלמות
ההוראה של היום מתחילה במוח של חיים משותפים. הקריאה המקורית כללה יום הנצחה, משפחה והקושי לחיות יחד. לקריאה ציבורית, הפרטים הפרטיים מונחים בצד, וההוראה מסודרת סביב החוכמה של להרפות את הרצון להיות מושלמים ולקבל את הטעויות של זה.
לפעמים אנחנו חושבים שהכל חייב להיות מושלם. אנו חושבים שהעבודה שלנו חייבת להיות מושלמת, וכי המילים והמעשים של האחר חייבים להיות נכונים בדיוק. אבל בחיי העולם, אין מי שחי בלי טעויות. חיים משותפים אין פירושו לפגוש אדם מושלם; זה אומר לשים לב ולחבק אחד את החסרונות של זה.
כשהמוח שדורש שלמות מתחזק, החלל בלב נעשה צר. טעויות קטנות נראות גדולות, ודעות שונות משלנו הופכות קשות לקבלן. כשזה קורה, אנחנו עצמנו נהיים מתוחים, וגם האנשים שלידנו מתקשים להיות רגועים.
הנזיר לימד שכשאהיה נדיב יותר, אני יכול לקבל את הטעויות הקטנות של אדם אחר. נדיבות אין פירושה לתת להכל לעבור ברישול. זה אומר לדעת שכל אדם יכול להיות חסר בדרך כלשהי, ולהסתכל בלב קצת יותר רחב. כשאנחנו לא נאחזים רק בסטנדרט שלנו, חדר נשימה מופיע בתוך מערכת היחסים.
אפילו כניעה יכולה להפוך לעוד זרע של עימות אם נתחיל לספור אותו לפי מספרים. במקום לחשוב, עשיתי את זה הרבה, אז אתה צריך לעשות את זה הרבה, זה תרגול לבדוק אם אני יכול להיות רחב יותר היום. כאשר אנו שמים את הנדיבות לפני השלמות, החיים המשותפים הופכים קצת יותר רכים.
היום, תסתכל בשקט על הסטנדרט שבתוך המוח שלך שאומר שהכל חייב להיות מושלם. לפני טעות קטנה, אי התאמה קלה, או מחשבה אחרת, אל תשפטו מיד; נסה להסתכל שוב בלב רחב יותר. הנדיבות הזו גורמת לך להיות יותר נינוח, והיא גם עוזרת לאנשים שחיים איתך להיות יותר בנוח.
חיים משותפים אין פירושו לפגוש אנשים מושלמים; זה אומר לחבק אחד את החסרונות של זה. כאשר המוח שדורש שלמות הוא חזק, אפילו טעויות קטנות הופכות קשה לקבל. כשאני הופך נדיב לראשונה, לב רחב יותר יכול להחזיק גם את הטעויות שלי וגם את הטעויות של אחרים.
