כשאני מוריד את עצמי, הקונפליקט פוחת
לכל אחד יש את המחשבות שלו. על סמך מה שראינו, מה שאנחנו יודעים ומה שחווינו, אנחנו באים להתעקש, "זה נכון" ו"הדברים שלי נכונים". אבל כשהמוח הזה הופך להיות מוגזם, אפילו עניינים קטנים הופכים לקונפליקט, והשיחה הופכת בקלות להתנגשות.
יש פתגם בהוראה:
"אם אתה אוסף את עצמך פנימה ועוקב אחרי אחרים, כל העניינים ייפתרו; אם אתה אוסף אחרים פנימה וגורם להם ללכת אחריך, כל העניינים מתעוררים במחלוקת."
זה לא אומר שעלינו להשליך ללא תנאי את המחשבות שלנו ולהימשך לרצונו של אדם אחר. זה אומר שעלינו להניח את ההשקפה העצמית ואת העקשנות שנאחזים רק במחשבה שלנו כנכונה, ולהסתכל גם על דבריו ועמדתו של האחר.
ניתן לבדוק עובדות ברורות. עניינים שבהם נוכל לראות באופן אובייקטיבי מי צודק או לא יכול להיבחן בשקט. אבל קונפליקטים רבים מתחילים לא משאלת עובדה, אלא משאלת נפש. כאשר הרצון לקבל הכרה, שדברים יתנהלו כמונו, וכדי לגרום לאדם האחר לעקוב אחרינו מתחזקת, מערכות היחסים משתוללות בקלות.
להוריד את עצמי זה לא להיות חלש. במקום זאת, זה הכוח לשלוט במוחי. כשאני יכול להניח בקלילות את דעתי ולהקשיב לדבריו של אדם אחר, נוצר מרחב בנפש ונפתח דרך בזוגיות.
כמובן, יש לומר מילים הכרחיות. בעמדות אחריות, יש מקרים שבהם עלינו לדבר ברור ולתקן את מה שצריך לתקן. גם אז, עלינו לדבר בחוכמה ובזהירות במקום לדחוף קדימה עם התקשרות עצמית ורגש. הרצון ללכת בצדק ביחד צריך לבוא לפני הרצון להביס את האדם האחר.
היום, הלוואי שלא נשים רק את הטענה שלנו במקום הראשון, אלא נאסוף את עצמנו מעט, נסתכל לתוך דעתו של האחר, ונבחר בהרמוניה על פני קונפליקט.
כאשר אנו מתאספים פנימה ועוקבים אחרי אחרים, עניינים רבים נעשים שלווים; כאשר אנו מכריחים אחרים ללכת לפי רצוננו, נוצר עימות. גם כשהמחשבה שלנו נכונה, אנו זקוקים לחוכמה לא להיאחז בה בהיקשרות עצמית, ולהסתכל גם על עמדתו של הזולת. היום, שנבחר בהקשבה על פני התעקשות, ובהרמוניה על פני קונפליקט.
