תודעה שיודעת שביעות רצון
אנחנו זקוקים למזון כדי לאכול, לבית כדי לגור בו, ולכסף כדי לקיים את חיי היומיום. יקר ערך לדאוג למה שאנחנו זקוקים לו, ולטפל בגוף ובחיי היומיום שלנו. רק על יסוד זה נוכל לעשות את מלאכתנו ולחיות יחד עם אחרים. תורתו של היום אינה מכחישה צורך זה. היא מבקשת מאיתנו לבחון את הרגע שבו התודעה המכינה את הדרוש הופכת לתשוקה שאין לה סוף.
בתחילה חיפשנו דברים לשימוש בחיי היומיום, אך עד מהרה, החזקת יותר עלולה להפוך למרכז היום. גם במנוחה, אנו חושבים על מה להשיג הבא בתור, ודואגים שמא מישהו ייקח מאיתנו, או שמא נאבד את מה שכבר יש לנו. הדבר אולי נמצא בידינו, אך התודעה אינה חופשית. במקום להביט רק במה שיש לנו ובכמה, עלינו להביט פנימה אל האופן שבו נעה תודעתנו כשהיא אוחזת ומחזיקה.
ברגע שההשוואה נכנסת, אפילו מה שהיה מספיק מתחיל להרגיש חסר. חיינו עצמם אולי אינם חסרים דבר, אך מראה של מישהו אחר שיש לו יותר יכול לפתע לגרום לנו להרגיש קטנים. תודעה זו אינה נעצרת ברכוש. היא יכולה להשתרע אל הידע, המעמד, ואפילו הכבוד שאנו מקבלים מאחרים, מתוך רצון לטעון להם ולשמור עליהם. כאשר עולה התודעה המשווה את עצמה לאחרים, הבט שוב במה שאתה באמת זקוק לו עכשיו.
דמיין מישהו האוחז בסל פירות בחוזקה בשתי ידיו. גם כשיש כבר די והותר לאכול, מראה של סל גדול יותר בסביבה מהדק את האחיזה עוד יותר. חושש להפיל אותו, ובכל זאת אינו מסוגל להניחו. זוהי תמונה יומיומית שיכולה לסייע להבין את תורתו של היום. לא הסל עצמו, אלא התודעה שאינה מסוגלת לשחרר אותו, היא זו שעלולה להתיש אותנו.
מה שהבודהיזם מכנה דאנה, או נתינה, היא התרגול של בחינת התודעה האוחזת הזו, והצעת משהו מתוכה. להעניק למישהו את מה שהוא זקוק לו הוא יקר ערך, אך הוספת הגאווה של 'אני הוא זה שעזר' יוצרת סוג אחר של בעלות. במקום להיאחז בתגובתו של המקבל או בשבחיו בכל פעם שאתה נותן, נסה להניח, ולו מעט, את ההיאחזות במה ש'שלי'. מה שחשוב אינו כמה נתת, אלא כיצד משתנה התודעה.
גם כשיש הרבה, אם תמיד רוצים יותר, קשה לחוש תחושת מספיקות. מרחב נפתח בתודעה כאשר אנו דואגים לחיינו הנחוצים במה שכבר יש לנו, ויודעים כיצד להציע מתוכו את מה שביכולתנו לחלוק. שביעות רצון אינה אומרת להתרחק מצרכי החיים או לא להחזיק בכלום. היא מתחילה בשימוש במה שיש לנו היום מתוך הכרת תודה, בשימת לב לתודעה הרוצה יותר והחוששת מאובדן, ובהצעת הדבר האחד שביכולתנו לחלוק.
יקר ערך לדאוג למה שאנו זקוקים לו כדי לחיות. אך כאשר אנו נלכדים ברצון ליותר, בהשוואה לאחרים, או בפחד מאובדן, קשה להשתמש בנחת אפילו במה שיש לנו. נתינה היא תרגול להנחת ההיאחזות במה ש'שלי'. במקום להיאחז בגאווה על הנתינה, היה אסיר תודה על מה שיש לך היום, והושט את הדבר האחד שביכולתך לחלוק.
