מנחות מתעכלות דרך תרגול
יש עוד נקודה לשקול לאחר ההוראה של אתמול על הארוחה הריחנית של ארץ בודהה של צבירת הריח. כאשר אנו אוכלים אורז, הגוף מעכל אותו, וכאשר אנו חולים, אנו נוטלים תרופה. גם על תרופה אפשר לומר שהיא מתעכלת רק כאשר היא עשתה את עבודתה ומילאה את תפקידה.
מנחה ריחנית אפשר להבין באופן דומה. קבלת מנחה אינה הופכת אותה אוטומטית לזכות. רק כאשר האדם שמקבל אותה מתרגל נכון ומחזיר את החסד שקיבל אל כוח התרגול, היא מתעכלת באמת.
במשמעות העמוקה של הכתבים, הדבר מצביע על מצב גבוה כגון התעוררות שלמה או שלב של בודהיסטווה הנמצא חיים אחד לפני בודהיות. במילים אחרות, הארוחה הריחנית אינה מזון שנועד להנאה אגבית; היא מנחה שמתרגל ההולך לקראת התעוררות חייב לשאת ולעכל במלואה.
לכן, מתרגל אינו צריך להישאר רק במקום של מי שמקבל שירות. בלי להשתמש במנחות ובחסד בקלות דעת, עלינו לטפח את עצמנו דרך כללי מוסר, חריצות וחוכמה, ולהפוך את מה שקיבלנו לזכות בתוך חיינו.
היום, חשבו על העזרה והחסד שקיבלתם. אל תצרכו אותם כדבר מובן מאליו. הפכו אותם לכוח לחיות נכון יותר ולתרגל עמוק יותר. כאשר אנו עושים זאת, המנחות שקיבלנו מתעכלות לזכות שמאירה את החיים.
קבלת מנחה אינה נעשית אוטומטית לזכות. כשם שמזון ותרופה צריכים להתעכל כראוי בגוף, החסד והמנחות שאנו מקבלים מתעכלים כאשר הם מופנים אל תרגול נכון ואל דרך ההתעוררות. אל תשתמשו במה שקיבלתם כדבר מובן מאליו; בחריצות ובחוכמה, הפכו אותו לזכות.
