מבט שזורח על עצמו ומחזיק אחרים
כשאנחנו מסתכלים על עצמנו וכשאנחנו מסתכלים על אחרים, קל להוציא סטנדרטים שונים. בגלל הטעויות שלנו, אנחנו חושבים שהיו נסיבות. לחסרונות שלנו, אנחנו חושבים שהיו סיבות. אבל מול טעות של אדם אחר, אנו שופטים את אותו אדם כחסר או רשלני באופן טבעי. לשים לב להבדל זה הוא תחילת התרגול.
הצדקה עצמית יכולה לגרום למוח לנוח לרגע. אבל כאשר אותו דפוס חוזר על עצמו, הכוח להאיר את המוח שלו נחלש, וסדקים קטנים מופיעים במערכות יחסים. תרגול אינו מיומנות לשפוט אחרים בצורה מדויקת יותר. זו העבודה של התבוננות תחילה בכיוון המוח שלנו לפני שמתעורר השיפוט.
להחזיק אחרים לא אומר פשוט לתת לכל עוול לחלוף על פניו. אנחנו יכולים לומר את מה שצריך להיאמר, אבל אנחנו לא מתקנים את חסרונותיו של הזולת ככל זהותו. אנו זוכרים שגם אנחנו יצורים שיכולים להוליד מחשבה כזו. כאשר אנו מוסיפים יותר השתקפות כלפי עצמנו ויותר הבנה כלפי אחרים, חמלה היא כבר לא מילה מופשטת. זה הופך לחוזק אמיתי בתוך מערכות יחסים.
מה שחשוב בהוראה זו הוא לא לקשט את המוח בכוח או לנסות לשנות אותו בבת אחת. ראשית אנו שמים לב היכן תודעתנו נתפסת כעת, ומשם בוחרים צעד אחד בכיוון זקוף יותר. תרגול אינו אירוע מיוחד רחוק. היא מופיעה בביטויים, במילים, בפסקי דין ובשיקולים של היום.
אני לא אסתכל בקלילות רק על הטעויות שלי. הרהור והבנה מרחיבים את החמלה. היום, מי יתן ונביא את ההוראה הזו לחיי היומיום באמצעות בחירות קטנות ונבלה את היום בהבהרת הנפש.
