חזרה בתשובה היא הדרך לחזור למוח צלול.
חרטה בבודהיזם שונה מחרטה פשוטה. אם פגעת או גרמת למישהו כאב, תחילה עליך להסתכל על זה בכנות. אם אתה מסתיר את הטעויות שלך או מתעקש שזו לא אשמתך עד הסוף, זה הופך להיות קשה עבור האדם האחר והלב שלך נסגר חזק יותר.
יש הכרה בתשובה. הוא מכיל לב שיכול לומר "טעיתי", לב שמזהה בושה ולב שמחליט לא לחזור שוב על אותה טעות. הלב הזה הוא לא לב שהורס את עצמו על ידי השפלה, אלא לב שחוזר לדרך הנכונה על ידי עשייה.
אבל חרטה אינה עוסקת בהתעכבות על העבר. זה לא אומר שאתה צריך להפסיק להזיל דמעות כשאתה רואה את הטעויות שלך. זה אומר להודות בזה, להתנצל על מה שאתה צריך להתנצל עליו ולצעוד שוב בכיוון נקי. חרטה היא תרגול כי היא מובילה לפעולה חדשה.
המוח המקורי הוא כמו השמש. עננים יכולים לכסות את השמש, אבל הם לא יכולים להוציא את השמש עצמה. כמו כן, פגם עשוי לכסות את הלב, אך אינו מטמא לחלוטין את הטבע הטהור המקורי. לכן, חרטה אינה נוגעת לייאוש ולומר, "גמרתי", אלא על זיהוי העננים שחוסמים אותנו ופונים חזרה אל האור.
חרטה אמיתית מתחילה בהודאה במה שעשית לא בסדר, אבל היא לא נגמרת שם. עלינו להאמין במוח הצלול המקורי שלנו ולהרחיק לכת ולשנות את מעשינו היום כדי להימנע מלחזור על אותן טעויות. באותה תקופה, החזרה בתשובה אינה הופכת לנטל של אשמה אלא לדלת לתרגול.
חרטה היא לא להתעכב על העבר ולהעניש את עצמך. זהו הנוהג להכיר ביושר בטעויותיו, להחליט לא לחזור על אותה טעות ולחזור לראש הצלול המקורי.
