כשאנחנו רואים את הדברים כפי שהם
כשאנחנו נתקלים במשהו, אנו נוטים להוסיף מייד שיפוט במקום לראות אותו קודם כפי שהוא. אם אנחנו מוצאים אותו יפה, אנחנו רוצים להחזיק בו; אם הוא לא מתאים לנו, אנחנו רוצים לדחוף אותו הצידה. במרכז השיפוט הזה עומד בדרך כלל ה'אני'. תודעה שזקוקה לכך שהדברים יועילו לי, יספקו אותי, ויתאימו לרצונותיי, אוחזת בחפץ.
העובדה שאנחנו מרגישים שפרח הוא יפה אינה בעיה כשלעצמה. אך ברגע שהמחשבה 'אני חייב להשיג אותו' מגיעה בעקבותיה, התודעה מתחילה לנוע לעבר האובייקט. תשוקה וסלידה, השוואה והבחנה באות זו אחר זו, והתנועה הזו יוצרת בתגובה דאגה והיאחזות חדשות.
התרגול אינו לסרב להסתכל על העולם או לא לעשות דבר. הוא עוסק בהנחת ההבחנה המושגית שהוספנו סביבנו, ולו לרגע, ובראיית מה שלפנינו בדיוק כפי שהוא. כשאנחנו שמים לב לפרח כפרח, לרוח כרוח, ולתודעתנו שלנו כתודעה שפשוט צצה, אנחנו מפסיקים להוסיף עליה סיפורים מיותרים.
לראות דברים כפי שהם אינו אומר להפוך לאדישים. זה מאפשר לנו לראות בבהירות רבה יותר ולפעול בצדק רב יותר. גם כשאנחנו רואים את קשייו של מישהו, אנחנו יכולים להתבונן במה שבאמת דרוש, במקום להעמיד את רגשותינו שלנו בראש. כשאיננו נתפסים במחשבה שאנחנו צודקים, אנחנו יכולים גם לשמוע את דברי הזולת קצת יותר במלואם.
כשהתודעה ממהרת לחלק דברים לחיבה ולדחייה, קודם כל הביטו מאין מתחילה התודעה הזו. שימו לב בשקט אם המחשבה 'אני חייב להשיג את זה' או 'זה חייב להיות בדרכי' נמצאת שם. רגע אחד של מודעות אינו מסיר את ההיאחזות מייד, אך הוא יכול לעצור אותנו מלהיסחף עם ההיאחזות הזו אל יצירת סבל חדש.
בכל פעם שאנחנו רואים משהו, חיבה ודחייה, תשוקה ודחיפה הצידה, באות מייד בעקבותיו. במרכז התודעה הזו עומד ה'אני'. עצרו לרגע והביטו באובייקט ובתודעתכם בדיוק כפי שהם. ככל שנוסיף פחות הבחנה, כך ההיאחזות תשקוט יותר, וכך נוכל לפעול בצדק רב יותר כשיש צורך בפעולה.
