עשו טוב, אך טהרו בכך את הלב
בדהמאפדה מופיע פסוק המוכר כמעט לכולם: אל תעשו כל רע, קיימו את כל הטוב, וטהרו את לבכם. זוהי תורתם של כל הבודהות. אף שהוא קצר, פסוק זה מכיל בתוכו את עיקר תורתו של הבודהה.
מתוך פסוק זה, השורה שאנשים נוטים לפספס ביותר היא השלישית. את שתי השורות הראשונות – אל תעשו רע, ועשו טוב – רוב האנשים זוכרים היטב. אך ללא מה שבא אחריהן, 'טהרו את לבכם', שתי השורות הראשונות מאבדות את כיוונן. שכן השורה השלישית היא זו המספרת לנו לאן פונים ההימנעות מרע ועשיית הטוב.
מהי אם כן התנהגות ראויה? זהו כל מעשה המפחית או מבטל את שלושת הרעלים – תאווה, כעס ובורות – ומאפשר לחמלה, לחוכמה וללב טוב, ההפכים שלהם, לצמוח במקומם. לכן התנהגות ראויה אינה הכנה לתרגול. המעשה עצמו הוא כבר תרגול.
אך לרוב אנו מבינים את עשיית הטוב רק כחשבון של סיבה ותוצאה: עשה טוב, ותוצאה טובה תשוב אליך, וכך נצברת זכות. הבנה זו אינה שגויה. אך אם נעצור שם, המעשה הטוב הופך לעסקה. אנו נותנים צדקה בתקווה להתעשר יותר, מתנדבים בתקווה שיכירו בנו, וסובלים בסבלנות בתקווה לגמול כלשהו יום אחד. וכך, ככל שאנו עושים יותר טוב, כך גם רצוננו לקבל גדל יחד אתו.
כאן טמונה הסיבה שהבודהה הוסיף במיוחד את השורה השלישית. מטרת הנתינה אינה להשיג יותר, אלא לאפשר ללב, דרך מעשה הנתינה, לפסוע צעד אחורה מן המקום שבו הוא נאחז וקמץ. מטרת הסבלנות אינה גמול עתידי, אלא היחלשות כוחו של הכעס בזמן שאנו סובלים אותו. מה שיש לבחון לאחר מעשה טוב אינו מה ששב אלינו, אלא מה שהתפוגג מתוך הלב.
מנקודת מבט זו, להתנהגות ראויה יש צורות רבות. ניתן לעשותה בשקט, לבד, במקום שאיש אינו רואה. ניתן לעשותה לפי הוראתו של מורה או חכם. וניתן לשתף אותה עם הסובבים אותנו, כדי שרבים יצטרפו יחד.
בעשייה לבד יש כוח משלה. משום שאיש אינו יודע, נותר מעט מקום לרצון להיות מוכר, וזה דווקא מקל על בחינת הלב שלנו. ובעשייה משותפת יש כוח של שיתוף. כשידיים רבות מצטרפות למעשה שאדם אחד החל, התועלת מתרחבת בהרבה, ולב כל אחד מעודד את לבו של האחר. לכן, מי שמכיר מעשה טוב לא ישמור אותו לעצמו, אלא יציע אותו לקרוביו ויושיט יד כדי שיצטרפו.
אך בין אם עושים זאת לבד ובין אם יחד, המקום שיש לבחון הוא אותו מקום. בעשייה לבד עלולה להתגנב גאווה שקטה של 'עשיתי כל כך הרבה בלי שאיש ידע'. בעשייה משותפת עלולה לצמוח מחשבה של 'אני הובלתי את המעשה הזה'. בכל מקרה, אם נישאר תקועים במחשבה שעשינו מעשה טוב, הלב שביקשנו להקל דווקא יכבד.
לכן אין גודל וקוטן בהתנהגות ראויה. אין זה נכון שרק נתינה גדולה הופכת לתרגול, בעוד חסד קטן אינו נחשב. לא כמות המעשה, אלא מקום הלב בזמן עשייתו, קובעים את עומקה של ההתנהגות הראויה. אפילו במסירת קערת אורז אחת יש תרגול המטהר את הלב, ואילו במעשה גדול הנעשה תוך ספירה בלבד, הלב נותר כשהיה.
אם היום תעשו מעשה טוב אחד, עצרו לרגע לאחר סיומו. במקום לחשב מה ישוב אליכם, בחנו האם הלב הקמצן התרופף מעט, והאם הכעס שכך במקצת בזמן עשיית המעשה. כאשר יש בחינה כזו, המעשה הטוב אינו נעצר בצבירת זכות, אלא הופך לתרגול המטהר את הלב.
אל תעשו מעשה טוב סתם כך. עשו אותו מתוך מחשבה על תרגול. או-אז המעשה הטוב אינו נשאר בגדר זכות, אלא מבשיל לחוכמה.
מאחורי הלימוד שלא לעשות רע ולעשות טוב, מונחת השורה 'טהרו את לבכם'. מטרתו של מעשה טוב אינה הזכות שתשוב, אלא הטיהור שהוא מביא ללב. עשו היום מעשה מועיל אחד, ובחנו לא מה ישוב אליכם, אלא מה התפוגג מתוככם.
