השביל נפתח רק כשאנחנו הולכים בו
כאשר אנו לומדים את טבע הבודהה והטבע האמיתי, אנו עשויים להסס בין המילים "זה כבר הושלם", ו"אנו מתעוררים באמצעות תרגול". צד אחד נותן לנו אמונה יציבה, בעוד שהשני מזכיר לנו את החשיבות של מאמץ ממשי.
יותר חשוב מבחירה מהירה של הסבר אחד הוא טיפול במוח כאן ועכשיו. עלינו לשים לב לנפש שנמשכת על ידי ייסורים והרגלים, להקשיב ולהרהר נכון, ולתרגל בהתמדה כדי שעין החוכמה תוכל להיפתח.
תחשוב על הליכה לעבר מעיין הררי. גם אם מעיין מסומן לפניו, לא נוכל לפגוש את המים בלי ללכת. גם אם אנחנו לא בטוחים לגמרי שזה שם, אנחנו עדיין צריכים לבחון את הדרך צעד אחד בכל פעם. האמונה מעודדת את צעדינו, אבל היא לא הולכת במקומנו.
התרגול זהה. אמון באפשרות מונע מאיתנו לנטוש את הלימוד. אבל הדרך לא נפתחת אם רק נאחז באמונה ולא נטה את הנפש. עלינו לשמוע את ההוראה הנכונה, להתבונן בהחזקות מוכרות ולחדד את המילים והפעולות שלנו בכל יום.
לפעמים, שיחת דהרמה אחת פותחת את שער החוכמה. אך אנו זקוקים גם למוכנות לקבלו ולתרגול שנמשך לאחר מכן בחיי היומיום. התעוררות אינה ניצחון בוויכוח; זה שינוי באופן שבו אנו חיים.
המסקנה, אם כן, פשוטה. אם אנחנו חושבים שההתעוררות כבר קיימת, אנחנו עדיין צריכים להתאמן. אם אנחנו חושבים שחכמה נלמדת לאחרונה, אנחנו עדיין צריכים להתאמן. בכל הסבר שנבחר, איננו יכולים להימנע מתהליך של טיפול בנפש והארת חוכמה. שלב אחד של תרגול פותח את הבא.
בין אם אנו מבינים את ההתעוררות כאפשרות שכבר קיימת או כחכמה שנפתחה באמצעות תרגול, איננו יכולים לדלג על העבודה עצמה. כאשר האמונה נותנת כיוון ואנו נוטים לתודעה של היום, הדרך נפתחת.
