לשמוט את העצמי המבחין

כל מה שאנחנו רואים מתעורר, משתנה ונעלם. אנשים וחפצים, מחשבות ורגשות, לעולם אינם נשארים באותה הצורה בדיוק. אבל הלימוד של היום מסביר שאם אתה עוקב רק אחרי השינוי הזה, קשה לדעת באמת את הטבע האמיתי של כל הדברים. רק כשאינך נתפס במראה של ההתעוררות והחלוף, אתה יכול להביט במציאות שאי אפשר לחלק אותה להתעוררות וחלוף.

להבין את העיקרון הזה רק כידע אינו מספיק. ברגע שאתה נאחז במחשבה 'אני מכיר את האמת', העצמי היודע והאובייקט הידוע מתפצלים שוב לשניים. כשאתה מביט מבעד למחשבה המבחינה שהעצמי והאובייקט קיימים בנפרד, אתה רואה רק את ההבדלים שמופיעים על פני השטח. כדי להתעורר לסימן השוויון בלי הבדל, אתה צריך גם להפסיק להחזיק את הנושא עצמו שמתבונן ושופט כדבר קבוע ומוצק.

זה לא אומר שלא לראות או לחשוב שום דבר. ההתבוננות ממשיכה לקרות, אבל בלי להעמיד לפניה את המחשבה 'אני מתבונן'. זה מצב שבו התודעה בהירה, אבל אינה נתפסת כ'שלי' — הנזיר מקשר זאת לתודעת האי-אני. זה לא לכפות על התודעה להתרוקן, אלא תרגול של הנחת הכוח המחלק, בתוך התודעה, ללא הרף, בין העצמי לאחר, בין צדק לעוול, בין רווח להפסד.

תחשוב על בית ספר. בית הספר, המורים, התלמידים והספרים — כולם נחוצים ללמידה. אבל הבניין עצמו, תואר, או עומק הספר אינם עצם הלמידה. מה שחשוב הוא הלמידה וההתעוררות שקורות בפועל דרך כל התנאים האלה. באופן דומה, הצורות וההסברים של התרגול הם כלים שמורים על הדרך. אל תישאר תפוס באוחזך באצבע — הבט ישירות באמת שאליה היא מפנה.

גם מילים כמו 'טבע בודהה' או 'התעוררות' הופכות לאובייקט נוסף ברגע שאתה חושב עליהן כדברים שקיימים בפני עצמם. מושג יכול להראות כיוון, אבל המושג עצמו אינו האמת. התרגול הזה, שנוגע למה שמעבר להתעוררות ולחלוף, אינו חיפוש אחר אובייקט בלתי-משתנה נוסף בין המראות המשתנים כל העת. הוא קרוב יותר לצעד אל מחוץ למסגרת עצמה של המחשבה המבחינה שמחפשת ונאחזת באובייקטים.

הלימוד הזה יכול להישמע קשה ונשגב. אז התחל מרגע קטן אחד היום. כשעולה שיפוט בזמן שאתה מביט במישהו, אל תעקוב רק אחרי תוכן השיפוט — הבט גם במקום שממנו עולה התחושה 'אני רואה את האדם הזה כך'. אל תאשים גם את העצמי המתבונן הזה; רק שים לב בשקט איך המחשבה המבחינה עולה ואז נעלמת.