מתרגול של יצירת הלב אל הלב שעולה מעצמו
כשאתה מארגן את מה שקראת ולמדת, תוכל להתבונן לאחור מאוחר יותר ולראות במה תרגלת. התרגול אינו נעצר בקריאה. עיון במשמעות וסידורה הופכים לבסיס להמשך הדרך. עכשיו אתה עובר לפרק הבא ומתבונן עוד מעט בלימוד של אין-מחשבה (מוניום) ובפעולת הלב.
במסורת הסון נחשב סוּטרת הלנקאוואטרה במקור לכתב הקודש המרכזי, אך אחרי הפטריארך החמישי, הנזיר הונגין סונים, סוּטרת היהלום תפסה את המרכז. אחד מליבות הלימוד שלה הוא: "צור לב בלי לשהות בשום מקום". מסופר שהפטריארך השישי, הנזיר היינונג סונים, חוטב עצים, שמע את הפסוק הזה במקום שבו מכר עצים, והתעורר מיד אל לבו של הדבר. זהו סיפור הקרוב לאגדה, אך הוא גם מראה עד כמה לימוד סוּטרת היהלום פתוח לכל אדם ועד כמה הוא אוניברסלי.
את הלימוד "צור לב בלי לשהות בשום מקום" אפשר לבחון ממקום התרגול וממקום ההתעוררות. כמתרגל, עליך ליצור את הלב הזה בלי לשהות. אחרי ההתעוררות, הלב שאינו שוהה עולה מעצמו. יש הבדל גדול בין "צור לב" לבין "הלב עולה". הראשון פירושו להתאמץ ולתרגל כדי שזה יתהווה; השני פירושו שבזכות ההתעוררות הלב הזה פועל באופן טבעי.
לפני ההתעוררות נותרים מחשבת ההבחנה, ההיאחזות והרגלים שהתרגלת אליהם זמן רב. כשאתה פוגש דבר נעים, אתה אוחז בו; כשאתה פוגש דבר לא נעים, אתה דוחה אותו. אתה שמח בשבח ומתערער מגינוי. לכן עליך להתבונן בעצמך ולהתאמץ שלא להישאב אחרי לב כזה. התרגול הוא ליצור חמלה ולב הבודהי (בודהיצ'יטה) בלי לשהות במה שנראה, ולא בקול, בריח, בטעם, במגע או במחשבה, בלי לאחוז בעבר, בהווה או בעתיד, ובלי לשהות במחשבה "אני".
כשנשארות מחשבת הבחנה, התקשרות והיאחזות, הלב מתנדנד מאוד. במצבים מסוימים אתה כועס מאוד; כלפי דברים מסוימים עולה התקשרות חזקה, ואינך רוצה להרפות. במקום שבו עוד לא התעוררת, לבבות כאלה יכולים לעלות. מה שנדרש אז הוא המאמץ להתבונן בלב ולרסן אותו. במקום להישאב אחרי הכעס או ההתקשרות כשהם עולים, אתה מתרגל כדי שתוכל להתרחק מאותו לב.
אחרי ההתעוררות, חופשי מהמכשול של ההיאחזות וההתקשרות, הלב שאינו שוהה בשום מקום פועל מעצמו. אין צורך לעורר את הלב בכוונה, ולחשוב "אסור לי להיאחז", "עליי ליצור חמלה", "אסור לי לכעוס", "אסור לי להבחין". זה פשוט קורה באופן טבעי. את העובדה שהנזיר היינונג סונים התעורר בביטוי "צור לב בלי לשהות בשום מקום" אפשר להבין כך: הוא ראה את פעולתו של לב שאין דבר אוחז בו, ושאינו נתפס במחשבת הבחנה, בהתקשרות או באשליה.
לפני ההתעוררות אתה מתרגל אי-שהייה (מוג'ו), שלא לשהות בשום מקום. אחרי ההתעוררות אי-השהייה הזו הופכת לחיים עצמם. אתה עובר את השלב של מאמץ שלא לשהות, וחי בלי מכשולים, בלי להיתפס בשום מחשבה. הלב פועל באופן טבעי, ובכל זאת אינו נדבק לדבר.
הלימוד הזה יימשך עוד כמה ימים. מה שאסור לך לפספס כאן הוא שבשלב התרגול נדרש מאמץ. מכיוון שהלב אחרי ההתעוררות פועל בחופשיות ומעצמו, אין זה אומר שגם התרגול שלך עכשיו קורה מעצמו. במקום שבו עוד לא התעוררת, קשה לתפוס במלואו את מצב הלב הטבעי הזה. בכל פעם שאתה רואה, שומע, מריח או חש, הלב יוצר תגובות רבות. עליך להתבונן לאחור כדי שלא תיתפס בתגובות האלה, ולהתאמץ לעבור את המכשולים. הלב שיהיה טבעי אחרי ההתעוררות הוא, לעת עתה, דבר שאתה מטפח בתרגול.
היום שים לב היכן הלב שלך שוהה בעת שאתה רואה, שומע וחש. שים לב למה שאתה רוצה לאחוז בו כי הוא נעים, למה שאתה רוצה לדחות כי אינו נעים, וללב שמתערער משבח או מגינוי.
כשעולים כעס או התקשרות, התבונן בעצמך במקום ללכת מיד אחרי הלב הזה. ראה במה אתה אוחז עכשיו, והתאמץ שלא להמשיך לשהות שם. המאמץ ליצור חמלה ולב הבודהי במקום הזה הוא תרגול היום.
הלימוד "צור לב בלי לשהות בשום מקום" כולל מקום של תרגול ומקום של התעוררות. לפני ההתעוררות נותרים מחשבת ההבחנה והרגל ההיאחזות, ולכן עליך להתבונן בלבך ולהתאמץ שלא להיתפס בשום מקום.
התבונן בלב שאוחז בנעים, דוחה את הלא נעים, ומתערער משבח וגינוי. התרגול הוא ליצור חמלה ולב הבודהי בלי לשהות במה שאתה רואה, שומע או חש, בעבר, בהווה או בעתיד, ובמחשבה "אני".
אחרי ההתעוררות הלב שאינו שוהה בשום מקום פועל באופן טבעי, בלי המאמץ של לומר לעצמך שלא להיאחז. אז אי-השהייה הופכת לחיים עצמם. עד שתגיע לטבעיות הזו, המשך לתרגל והתבונן בלב שעולה עכשיו.
- היום שים לב היכן הלב שלך שוהה.
- אתה אוחז בנעים ודוחה את הלא נעים.
- כשעולים כעס או התקשרות, התבונן לאחור לפני שתלך אחריהם.
- אתה משחרר את היד הקפוצה ומתאמץ שלא לשהות במקום הזה.
- לעת עתה אתה מאמן את הלב בעדינות דרך התרגול.